וישינגרד נ' בשלוה - יעוץ, השקעות ויזום בע"מ ואח'

החלטה

רקע

1.בפני בקשה לעיכוב יציאה מהארץ, שעל פיה ניתן צו במעמד צד אחד, ולאחריו התקיים דיון במעמד שני הצדדים. המסגרת הדיונית היא תביעה כספית בסך 352,000 ש"ח, שהגיש המבקש, מר צבי וישנגרד, עורך-דין במקצועו ובעיסוקו, נגד המשיב, מר יוסף בוימגארטן, שהוא הנתבע מס' 3 בתביעה, ונגד שני נתבעים נוספים, בשלווה יעוץ השקעות וייזום בע"מ (להלן – "החברה"), ומר ברוך זיידורף (להלן – "זיידורף").

2.יש להעיר, בפתח הדברים, כי מלכתחילה לא נעתרתי לצו המבוקש, במעמד צד אחד, מחמת שכתב התביעה לא גילה עילה נגד המשיב; לפיכך, תיקן המבקש את כתב התביעה, לאחר נטילת רשות, וכתב התביעה המתוקן הוא שעמד בבסיס הבקשה.

העובדות והטענות

3.העובדות, כמתואר בכתב התביעה (כמעט בלא מחלוקת לגביהן), הן: המשיב הוא מנהלה ובעלי מניותיה של החברה, אשר ביוזמת זיידורף החלה לעסוק בפרויקט נדל"ן שהתבסס על רכישת מגרש וקידום מיזם בניית בית דירות על גביו, מיזם אשר נכשל והביא לבסוף למכירת המגרש לצד ג'. זיידורף עצמו, שהוא חייב מוגבל באמצעים, ואינו יכול להיות בעל עניין בתאגיד, פעל כרוח החיה מאחורי החברה והפרויקט, ובין היתר קיבל מאת המשיב פנקס שיקים שלם, משוך על חשבון החברה, חתום. בנסיבות כאלה ואחרות, ובתנאים כאלה ואחרים, הלווה המבקש כספים לחברה, אולם לא כל סכום ההלוואה הוחזר לו. בין היתר, כביטחון, נמסר לו שיק ע"ס 130,000 ש"ח, מתוך אותו פנקס חתום, אלא ששיק זה סורב על ידי הבנק הנמשך, בטענת פגם בחתימה. עוד נכתב בכתב התביעה (סעיף 5), כי המבקש "הינו עו"ד במקצועו, אשר במסגרת עיסוקו ייצג את נתבעים 1,3" (דהיינו, החברה והמשיב).

4.על סמך עובדות אלה, עותר המבקש, בכתב התביעה המתוקן, לחייב את החברה להחזיר את יתרת ההלוואה, וכן את זיידורף, מאחר שהוא אחראי לחוב עקב מצגי השווא שיצר כלפי המבקש, וכן את המשיב. בכתב התביעה המתוקן, אעיר, נפלו שגיאות, שגרמו לעמימות-מה בעילת התביעה נגד המשיב, ומסתמן בלבול בין ייחוס אחריות למלוא החוב הנתבע (כעולה מעיקר הדברים שבכתב התביעה), לבין חיוב בעבור השיק, בלבד (כעולה מסעיף 61 לכתב התביעה). מכל מקום, נראה כי הכוונה היתה לתבוע את מלוא סכום התביעה גם מהמשיב.

5.בבקשה, מוסיף המבקש ומפרט, כי מזיידורף נודע לו, כי המשיב מתעתד לצאת מהארץ לצמיתות או לתקופה ממושכת, ולמשיב הוא מייחס חוסר תום-לב ויצירת מצגי שווא כלפיו.

6.כאמור, במעמד צד אחד נעתרתי בסופו של יום לבקשה, לאחר תיקון כתב התביעה, והוריתי על עיכוב יציאתו של המשיב מהארץ. דיון התקיים במעמד הצדדים, ועובר לדיון הגיש המשיב את תגובתו.

7.בתגובתו, טען המשיב כי המבקש הגיש את בקשתו שלא בתום-לב, והסתיר מבית המשפט את העובדה שהוא היה עורך-הדין שטיפל בפרויקט כולו וליווה אותו; כי הוא היה אמור להיות איש-אמונו של המשיב; כי הוא ידע כל העת בדיוק את טיב היחסים בין המשיב לבין זיידורף; וכי אותה "הלוואה" לא היתה אלא עסקה לרכישת דירה בפרויקט במחיר נמוך במיוחד, שכן הסכם ההלוואה כולל תנאי לפיו אם לא תושב ההלוואה במועד, יהיה המבקש זכאי לקבל דירה חלף החזר ההלוואה. המשיב כופר, כמו-כן, בטענה כי בדעתו לעזוב את הארץ, והוא סבור כי דין הבקשה להידחות.

8.בדיון שהתקיים במעמד שני הצדדים נחקרו המבקש והמשיב ארוכות, אולם בסופו של יום, לטעמי, אין עדויותיהם משליכות על הבקשה, ועל כן לא אתעכב על העולה מהן, למעט זאת, שהמבקש אישר בעדותו (בעיקר החל מעמ' 6 שורה 28 והלאה, אך גם קודם לכן), כי הוא אכן ייצג את החברה בפרויקט, ליווה אותו, והיה מיודע ומעורב בפרטיו.

דיון והכרעה

9.לדידי, דין הבקשה להידחות, ודין הצו להתבטל, מחמת שהמבקש לא עמד בחובה המוטלת עליו לפרוש יריעה מלאה של העובדות הרלבנטיות בפני בית המשפט.

10.לא נתעכב על היסודות העיקריים למתן סעד זמני (הידועים בכינויים "עילת התביעה" (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי) ו"יסוד ההכבדה" (תקנה 384(א)), באשר עילת תביעה יש לכאורה, ודבריו של המשיב בחקירתו לא הפריכוה, בעוד החשש מפני הכבדה (הכולל את עצם הכוונה לצאת מהארץ) אם לא יינתן הצו אמנם מבוסס רק על דבריו של זיידורף למבקש, כמובא מפי המבקש, ועל כן אינו מהמבוססים, אולם מצאתיו מספק לצורך מתן הצו במעמד צד אחד, והוא לא נחלש בעקבות הדיון במעמד שני הצדדים.

11.ברם, יסוד נוסף, אשר אינו משמש כתנאי סף, אך מהווה שיקול שהפסיקה ייחסה לו משקל רב, הוא יסוד תום הלב (תקנה 362(ב)(2)). בפסיקה, פורשה דרישה זו בעיקר כמשליכה על גילוי כל המידע הרלבנטי מצד מבקש הסעד (בדומה ל"ניקיון הכפיים" ששימש כתנאי לסעד זמני קודם לחקיקת התקנות בנוסחן הנוכחי).

12.הלכה היא, כי בסעד זמני במיוחד על מבקש הסעד להקפיד ולדקדק בקוצן של דרישות סדרי הדין וחובת הגילוי, זאת לאור היתרון המוקנה לו בקיום דיון ראשוני בבקשתו במעמד צד אחד, תוך פגיעה בזכויותיו הקנייניות של הצד השני. ר' דבריו הנכוחים של כב' הש' רובינשטיין בבע"מ 4808/04 פלונית נ. פלוני, פד"י נט(3) 132, בסעיף 5(ג) של פסק-הדין, כדלקמן:

"נקודה שראוי לדעתי להטעימה גם מעבר לתיק זה, היא כי עסקינן בהליך זמני המתנהל במעמד צד אחד, שעה שלצד שכנגד אין כל אפשרות לעקוב מיוזמתו אחרי החלטות בית המשפט, והוא תלוי לחלוטין במגיש הבקשה לסעד הזמני. לפיכך, אם נפלו בהליך כזה פגמים, יש לדקדק בהם אף מעבר לרגיל, ואף אם אינם יורדים לשורשו של ההליך..."

13.כן נפסק לא פעם, כי אל לו למבקש הסעד להחליט בעצמו מה רלבנטי ומה אינו רלבנטי, וכי כל מידע העשוי להיות רלבנטי חייב לעמוד בפני בית המשפט, למען יביא בחשבון, ככל האפשר, את מכלול השיקולים קודם להענקת הסעד במעמד צד אחד. במקרה של סעד הפוגע בזכויות יסוד, כגון צו עיכוב יציאה מהארץ, הדברים נכונים על אחת כמה וכמה.

14.לטעמי, עובדת היות המבקש מייצג החברה בפרויקט המסוים, ומעורה בעיקרי פרטיו, לרבות הליווי הבנקאי וההסכמים השונים, היא עובדה חיונית, היורדת ללב לבו של סיפור המעשה שעל יסודו נתבקש וניתן הצו. אין דינו של מַלְווה (המ"ם בפתח) סתמי, כדינו של מְלָווה (המ"ם בשווא) מעורב; אין דינו של צד ג', המעמיד הלוואה (או מבצע השקעה), והסומך על המידע שבפי מקבל ההלוואה או ההשקעה, כדינו של מי שמכיר בעצמו את המידע, ויודע לכלכל מעשיו.

15.המבקש טען בעניין זה, כי לא הסתיר את דבר הייצוג המשפטי, נוכח האמור בתחילת כתב התביעה. אולם, כפי שכבר ציטטתי לעיל, הניסוח היה כללי, "במסגרת עיסוקו ייצג את נתבעים 1,3", ואין בינו לבין מידת מעורבות המבקש בפרשייה ולא כלום.